יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על גבישני גיליונות נייר , בהשאירם רווח ליד כל שם. אז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחדמחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידיםאת המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה,מסר כל אחד מהם למורה את הדפים . באותה השבת, ישבה המורה ורשמה אתשמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו. ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו/שלה.. לא לקח זמן רב,וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולםלא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרביתהתגובות . אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפיםהאלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעהאם הם דיברו עליהם ביני! הם בהפסקותאו עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב . התרגיל השיג את מטרתו. התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחרמכן, אחד מהתלמידים נהרג במלחמהוהמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.זאת היתה הלוויה הראשונה שנקראהלהשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר.רבים השתתפו בלוויה חבריו. אחד אחרי השני, חלקו לו כבוד אחרון. גם המורה חלפה הייתה ביניהם. אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאתאת הארון, ניגש אליה. "האם אתהיית המורה שלו למתמטיקה?" שאל . היא הנהנה : "כן "."הוא דיבר עליך רבות", אמר לה החייל . המורה היתה נבוכה. לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכהלביתו - לומר כמה מילות תנחומים להוריםהכואבים. הוריו של המנוח המתינו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה עליו
כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה ." בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מהוהות שנראה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו ."אנחנו רוצים להודות לך כל-כך עלשעשית את זה," אמרה אמו של המנוח. "כפי שאת יכולה לראות, הוא שמר על זהמכל משמר ." חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב.אחד חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין ש ומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית". אשתו של אחר אמרה, "בעלי ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."" גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה אחרת." היא בתוך היומן שלי." חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידהלתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתהלכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה. "אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו ."ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות.היא בכתה על המנוח ועל כל חבריו שלאיוכלו לראותו עוד לעולם .
צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כהגדולה שאנחנו נוטים לשכוח שהחיים יגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזהיגיע.אז בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהביםואיכפת לכם מהם, שהם מיוחדים וחשובים.
אימרו להם , לפני שיהיה זה מאוחר מידי .זיכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים,מה שאתם שמים בחייהם של האחרים יחזורפעם לחייכם שלכם . מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים ומיוחדים כפישהנכם.ולסיום: זכה המנוח ששמע את שיבחו בעודו בחיים! הלא תמיד נשמעים השבחים מאוחרמדי - כשהוא כבר לא שומע... בקיצור - כדי שזה לא יקרה - בחרתי לומרלך היום - אני באמת מעריך אותך, כיף לישיש לך חלק בחיי.
תעבירו הלאה! ורק לאנשים החשובים לכם כדי שיהיהמשמעות למכתב..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה